בחרתי לחקור באופן מפורט את תולדות חייה של שולמית שטאובר סבתי מצד אמא משום שהיא עברה סיפור חיים מיוחד ביותר ולא פשוט: סבתי חיה בצ'כוסלווקיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, נאלצה לעזוב את הבית בשל מערכת היחסים הקשה שהיתה לה עם אמה החורגת. לימים הסתבר שבזכות זה שעזבה את הבית חייהם שלה ושל אחותה ניצלו.

יום רביעי, 10 באפריל 2013

סיפור עד גיל 20


נולדתי בשנת 1927 בכפר ליד אושהורוד בצ'כוסלובקיה. החיים בצ'כוסלובקיה היו נורמליים עד שהגיעו הגרמנים והרסו את השלווה באיזור. חייתי בכפשר בצ'כוסלובקיה שהאזרחים החיו בכפר היו יהודים ונוצרים שחיו ביחד,  הייתי בכיתה ובו המורות היו נוצריות אך כל התלמידות היו יהודיות כך שזה לא היה משנה כי עדיין לא פתחה המלחמה.  אמי נפתרה כאשר ילדה את אחותי אולגה ובשמה העברי עדנה.  לקחנו את המוות מאוד קשה אך לאחר כמה שנים החליט אבי להתחתן בפעם השנייה. אבי היה איש מסורתי דתי, הגשים את נוהג החליצה, והתחתן עם אחות אשתו המנוחה והיא שגידלה את הבנות מנישואיו הראשונים, נולדו להם עוד שני ילדים, דודתי ידעה לנצל את אחותי מכיוון שהיא אהבה מאוד לעזור ולטפל בילדים קטנים.
לאחר שהגעתי לגיל מסויים אני עזבתי את הבית כי לא יכולתי עוד לסבול את התנהגותה
 של אמי החורגת כלפיי אחותי ואני.
לאחר זמן רב מחוץ לבית לא יכולתי עוד להיות בלי אחותי קראתי לה להצטרף עליי,
כאשר אני ואחותי כבר לא היינו בביתנו קיבלתי שיחת טלפון מאבי והוא אמר לי טוב שלקחת
את אחותך איתך כי אותנו הגרמנים גילו.
כשאני ועדנה אחותי עזבנו את צ'כוסלובקיה הייתי בת 14 ועדנה אחותי הייתה בת 13.
ברחנו לעיר אחרת לאיפה שהיה אפשרות להמשיך לנסוע הלאה. משמה הצטרפה אליי ואל אחותי עוד נערה בשם הרטה , היינו כל הזמן ביחד כל אורך הדרך. נסענו  למקום שהגרמים עוד לא הגיעו אליו, הקהילה היהודית הודיעו לנו שהם מכניסים אותנו למוסד דתי  אנחנו היינו שם עד אשר הגיע מדריך מהתנועה הציונית.
יום אחד בא המדריך ואמר לנו : ילדים הקשיבו היטב כאשר תרצו לצאת אך ורק עם טלאי צהוב אם לא היינו רוצים לצאת עם טלאי המחתרת הציונית דאגה להדפיס לכולנו ניירות נוצריות שנוכל להסתובב חופשיים עם ניירות נוצריות – כאילו אני נוצרייה.  קיבלנו ניירות נוצריות המדריך אמר לנו תלכו לעיירה לאיפה שיש רק תושבים נוצריים ותכנסו לאחד הבתים ותגידו למשפחה שאתם ברחתם מהרוסים ושינסו להשאיר אותכם ליום יומיים בביתם – הנוצרים פחדו מהרוסים ולא מהגרמנים. כאשר נכנסנו לאחד הבתים ביקשנו מהמשפחה שתרשה לנו להישאר יומיים עד אשר אנו נוכל לברוח. המשפחה הנוצרית הרשתה לנו להישאר ליומיים. לאחר יומיים אמרה : ילדים אני מאוד מצטערת אני לא יכולה לתת לכם עזרה כי המשפחה באה אלינו לחופש ,   האמת שהמשפחה שהתארחנו אצלה ידעה שאנחנו יהודיות אבל היא ריחמה עלינו, היא גילתה שאנו בנות יהודיות כאשר חיפשה בתיקים ומצאה שמה פנקס ובו שמות עבריים. גיליתי שהיא יודעת שאנו יהודיות בגלל שאני לא הצלחתי להירדם בלילה ושמעתי את האיש והאישה מדברים האיש אמר לאישתו לבדוק בתיקינו אולי הם יהודיות , האישה בדקה וראתה את הפנקס. כאשר יצאנו מהבית נפגשנו שוב עם המדריך, המדריך לקח אותנו למקום הנקרא בונקר מרתף השמש כמחתרת פרטיזנית . אנחנו היינו 20 בנות ובנים בייחד בתוך הבונקר, היו מפוזרים בונקרים בכל הערים. הירידה אל תוך הבנוקר הייתה דרך כניסה מתוך הארון, כשנכנסנו אל הרימו את רצפת הארון ושם היה מדרגות לרדת למעטה לבונקר. הבחורים היהודים הסתובבו בלבוש נאצי. ביום אחד תפסו אחד מהבחורים האלה הנאצים, אמרו לו : תגיד לי בבקשה איזה קבוצה אתה שייך לנאצים, היהודי לא ידע מה לומר הנאצים תפסו אותו והכניסו אותו למרטף של מחנה הנאצים ואמרו לו : בוא אנחנו נראה אם אתה משלנו , כאשר הורידו לו את המכנסיים גילו שהוא יהודי. כשגילו שהוא יהודי חקרו אותו ואינו אותו שיגלה את כל הבונקרים והוא למעשה גילה את הכול , תפסו אותו והבילו אותו עם כלבים למקום הבונקרים. באו הנאצים לאחד הבונקרים- איפה שאנחנו היינו ואז אמרו לנו לצאת איימו עלינו אם לא נצא יהרגו אותנו הנאצים זרקו אל איברנו גז מדמיע ואז בקושי יצאנו החוצה! יצאנו , הורידו לנו אץ הבגדים וזרקו אותנו לשלג ,אחר-כך הביאו אוטו מסעה ואמרו לנו ללבוש בגדים . העמיסו אותנו לאוטו מסעה ולקחו אותנו לבית הסוהר. אותו בית סוהר שחנה סנש הייתה בו. אחרי חקירה ממשוכת הוציאו אותה להורג , אנחנו שמענו את היריות.

שולמית שטאובר. תצלום לתעודת זהות
לאחר שנגמרה מלחמת העולם ה-2 הגיעו רכבות של פרות, שבו היינו – בתור ילדים. הביאו אותנו למחנה מעבר, ברומנייה.  חילקו אותנו לפי קבוצת נוער שם שהינו 9 חודשים. אחר כך העבירו אותנו למחנה מעבר באיטליה שם עברנו הכשרה נוספת (לקראת העליה) שהינו שם כ8 חודשים לפני עלייתנו לארץ ישראל. עליתי ארצה בשנת 1946 עלינו באוניה, אנצו'סרני. בלב הים האנגלים תפסו אותנו ולאחר זאת הגענו עד לחיפה ומשם הורידו אותנו האנגלים מהאנייה, העלו אותנו לאוטובוסים והעבירו אותנו למחנה עתלית - מחנה צבאי אנגלי  כל העולים שהגיעו בתקופה שנת 46 ' הגיעו לשמה. אנחנו היינו שם 3 חודשים עד שאנשי הפלמ"ח באו לשחרר אותנו הם לקחו אותנו לקיבוץ, איפה שאנחנו היינו היה קיבוץ מעגן נמצא בעמק הירדן.  שם למדנו באולפן, כמובן למדנו עברית לאחר שהגענו כל אחד ואחד קיבל תפקיד אותי שלחו לעבוד בהורדת עגבניות בשדה ,  אני בשעות 4 לפנות בוקר הייתי צרכה לקום להוריד את העגבניות, מ4 ועד 10 בבוקר ולאחר זאת נתנו לנו גם תפקיד לעבוד המטבח. גרנו באוהלים כל שתי בנות קיבלו אוהל, היו גם משפחות מהקיבוץ שאימצו ילדים שבאו, יותר מאוחר אימצה אותי משפחה, הם לקחו אותי לדירה שלהם-משפחות שהיו וותיקות היו להם צריפים, אני הייתי נחשבת כבת מאומצת. בערבים נפגשו כל החברים בחד שתרבות ושם כולנו שרנו רקדנו וככה הכרנו אחד את השני יותר טוב . בקיבוץ מעגן  הכרתי חבר קיבוץ שקראו לו ישראל. כאשר הכרנו , מאוד התלוננתי להתעורר בבוקר להוריד עגבניות מן השדה, ישראל הציע לי לבוא לעבוד במחלבת תנובה הוא היה מנהל מחלבת תנובה דגניה א'. הוא לקח אותי עם עגלה ואמר בואי איתי לתנובה והכניס אותי למחלבה ועבדתי לא=ארוז את הגבינות והחמאה . כאשר הכרתי חודש ימים את ישראל הוא אמר לי בואי נתחתן.  לי ולבעלי לא היה טבעות, אישה ותיקה שעבדה במחלבה קנתה לנו טבעות נישואין. כל הזוגות קיבלו אוהל וזה היה הבית שלנו.קיבלנו מתנות מפת שולחן ואגרטל , מצאנו ארגז תפוזים ובו השתמשנו כשולחן שמנו על הארגז מפה ועליו את ההאגרטל. לאחר מכן בא גשם שוטף ורוח חזקה שהעיפה לנו את האוהל והאגרטל נשבר והמפה התלכלכה ונרטבה. בכיתי ואמרתי לישראל בעלי לאן אני אלך עכשיו?? בעלי אמר נלך שנינו לישון אצל אמי. סבתי גרה עם אמא של חנה סנש. אני ובעלי כבר לא יכולנו להיות בקיבוץ אז החלטנו לנסוע אל תל-אביב יצאנו שלושתינו ביחד לפנות בוקר , כדי שאף אחד לא ידע לקחנו טרמפים עד תל אביב לא היה לנו הכין לגור אבל בעלי עבד בתנובה אז שלפכות היה לנו קצת כסף לאוכל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה