מסלול חיי שולמית שטאובר

הצג את מסלול חיי שולמית שטאובר במפה גדולה יותר

שולמית קליין שטאובר

שולמית נולדה בשנת  1925 בכפר ליד אושהורוד בצ'כוסלווקיה. החיים בצ'כוסלווקיה היו נורמלים עד שהגיעו הגרמנים והרסו את השלווה באיזור. חייתי בכפשר בצ'כוסלובקיה שהאזרחים החיו בכפר היו יהודיום ונוצרים שחיו ביחד, סבתי היתה בכיתה ובו המורות היו נוצריות אך כל התלמידות היו יהודיות כך שזה לא היה משנה כי עדיין לא פתחה המלחמה. סבתי התייתמה מאמא כאשר ילדה את אחותה של שולמית אולגה ובשמה העברי עדנה. הם לקחו את המוות מאוד קשה אך לאחר כמה שנים החליט אביה של סבתי להתחתן בפעם השנייה. אביה היה איש מסורתי דתי, הגשים את נוהג החליצה, והתחתן עם אחות אשתו המנוחה והיא שגידלה את הבנות מנישואיו הראשונים, נולדו להם עוד שני ילדים. חיינו נורמלי לגמרי לא היה חסר לנו כלום הכול היה טוב וגם דיברנו כולנו הונגרית בגלל שכולנו היינו באוסטרו הונגריה (לפני צ'כוסלובקיה היה ארץ ששמה אוסטרו הונגריה) לכן דיברנו הונגרית בבית ובבית ספר דיברנו צ'כית. הבית מבחוץ בצבע תכלת, היה בית ארוך וגדול אמבטיה גדולה מטבח גדול שירותים גדולים וגם חדרי ילדים מבחוץ תכלת ומבפנים לבן.

שולמית קליין שטאובר בת 18

שולמית קליין שטאובר כיום.



סיפור עד גיל 20

נולדתי בשנת 1927 בכפר ליד אושהורוד בצ'כוסלובקיה. החיים בצ'כוסלובקיה היו נורמליים עד שהגיעו הגרמנים והרסו את השלווה באיזור. חייתי בכפשר בצ'כוסלובקיה שהאזרחים החיו בכפר היו יהודים ונוצרים שחיו ביחד,  הייתי בכיתה ובו המורות היו נוצריות אך כל התלמידות היו יהודיות כך שזה לא היה משנה כי עדיין לא פתחה המלחמה.  אמי נפתרה כאשר ילדה את אחותי אולגה ובשמה העברי עדנה.  לקחנו את המוות מאוד קשה אך לאחר כמה שנים החליט אבי להתחתן בפעם השנייה. אבי היה איש מסורתי דתי, הגשים את נוהג החליצה, והתחתן עם אחות אשתו המנוחה והיא שגידלה את הבנות מנישואיו הראשונים, נולדו להם עוד שני ילדים, דודתי ידעה לנצל את אחותי מכיוון שהיא אהבה מאוד לעזור ולטפל בילדים קטנים.
לאחר שהגעתי לגיל מסויים אני עזבתי את הבית כי לא יכולתי עוד לסבול את התנהגותה
 של אמי החורגת כלפיי אחותי ואני.
לאחר זמן רב מחוץ לבית לא יכולתי עוד להיות בלי אחותי קראתי לה להצטרף עליי,
כאשר אני ואחותי כבר לא היינו בביתנו קיבלתי שיחת טלפון מאבי והוא אמר לי טוב שלקחת
את אחותך איתך כי אותנו הגרמנים גילו.
כשאני ועדנה אחותי עזבנו את צ'כוסלובקיה הייתי בת 14 ועדנה אחותי הייתה בת 13.
ברחנו לעיר אחרת לאיפה שהיה אפשרות להמשיך לנסוע הלאה. משמה הצטרפה אליי ואל אחותי עוד נערה בשם הרטה , היינו כל הזמן ביחד כל אורך הדרך. נסענו  למקום שהגרמים עוד לא הגיעו אליו, הקהילה היהודית הודיעו לנו שהם מכניסים אותנו למוסד דתי  אנחנו היינו שם עד אשר הגיע מדריך מהתנועה הציונית.
יום אחד בא המדריך ואמר לנו : ילדים הקשיבו היטב כאשר תרצו לצאת אך ורק עם טלאי צהוב אם לא היינו רוצים לצאת עם טלאי המחתרת הציונית דאגה להדפיס לכולנו ניירות נוצריות שנוכל להסתובב חופשיים עם ניירות נוצריות – כאילו אני נוצרייה.  קיבלנו ניירות נוצריות המדריך אמר לנו תלכו לעיירה לאיפה שיש רק תושבים נוצריים ותכנסו לאחד הבתים ותגידו למשפחה שאתם ברחתם מהרוסים ושינסו להשאיר אותכם ליום יומיים בביתם – הנוצרים פחדו מהרוסים ולא מהגרמנים. כאשר נכנסנו לאחד הבתים ביקשנו מהמשפחה שתרשה לנו להישאר יומיים עד אשר אנו נוכל לברוח. המשפחה הנוצרית הרשתה לנו להישאר ליומיים. לאחר יומיים אמרה : ילדים אני מאוד מצטערת אני לא יכולה לתת לכם עזרה כי המשפחה באה אלינו לחופש ,   האמת שהמשפחה שהתארחנו אצלה ידעה שאנחנו יהודיות אבל היא ריחמה עלינו, היא גילתה שאנו בנות יהודיות כאשר חיפשה בתיקים ומצאה שמה פנקס ובו שמות עבריים. גיליתי שהיא יודעת שאנו יהודיות בגלל שאני לא הצלחתי להירדם בלילה ושמעתי את האיש והאישה מדברים האיש אמר לאישתו לבדוק בתיקינו אולי הם יהודיות , האישה בדקה וראתה את הפנקס. כאשר יצאנו מהבית נפגשנו שוב עם המדריך, המדריך לקח אותנו למקום הנקרא בונקר מרתף השמש כמחתרת פרטיזנית . אנחנו היינו 20 בנות ובנים בייחד בתוך הבונקר, היו מפוזרים בונקרים בכל הערים. הירידה אל תוך הבנוקר הייתה דרך כניסה מתוך הארון, כשנכנסנו אל הרימו את רצפת הארון ושם היה מדרגות לרדת למעטה לבונקר. הבחורים היהודים הסתובבו בלבוש נאצי. ביום אחד תפסו אחד מהבחורים האלה הנאצים, אמרו לו : תגיד לי בבקשה איזה קבוצה אתה שייך לנאצים, היהודי לא ידע מה לומר הנאצים תפסו אותו והכניסו אותו למרטף של מחנה הנאצים ואמרו לו : בוא אנחנו נראה אם אתה משלנו , כאשר הורידו לו את המכנסיים גילו שהוא יהודי. כשגילו שהוא יהודי חקרו אותו ואינו אותו שיגלה את כל הבונקרים והוא למעשה גילה את הכול , תפסו אותו והבילו אותו עם כלבים למקום הבונקרים. באו הנאצים לאחד הבונקרים- איפה שאנחנו היינו ואז אמרו לנו לצאת איימו עלינו אם לא נצא יהרגו אותנו הנאצים זרקו אל איברנו גז מדמיע ואז בקושי יצאנו החוצה! יצאנו , הורידו לנו אץ הבגדים וזרקו אותנו לשלג ,אחר-כך הביאו אוטו מסעה ואמרו לנו ללבוש בגדים . העמיסו אותנו לאוטו מסעה ולקחו אותנו לבית הסוהר. אותו בית סוהר שחנה סנש הייתה בו. אחרי חקירה ממשוכת הוציאו אותה להורג , אנחנו שמענו את היריות.

שולמית שטאובר. תצלום לתעודת זהות

לאחר שנגמרה מלחמת העולם ה-2 הגיעו רכבות של פרות, שבו היינו – בתור ילדים. הביאו אותנו למחנה מעבר, ברומנייה.  חילקו אותנו לפי קבוצת נוער שם שהינו 9 חודשים. אחר כך העבירו אותנו למחנה מעבר באיטליה שם עברנו הכשרה נוספת (לקראת העליה) שהינו שם כ8 חודשים לפני עלייתנו לארץ ישראל. עליתי ארצה בשנת 1946 עלינו באוניה, אנצו'סרני. בלב הים האנגלים תפסו אותנו ולאחר זאת הגענו עד לחיפה ומשם הורידו אותנו האנגלים מהאנייה, העלו אותנו לאוטובוסים והעבירו אותנו למחנה עתלית - מחנה צבאי אנגלי  כל העולים שהגיעו בתקופה שנת 46 ' הגיעו לשמה. אנחנו היינו שם 3 חודשים עד שאנשי הפלמ"ח באו לשחרר אותנו הם לקחו אותנו לקיבוץ, איפה שאנחנו היינו היה קיבוץ מעגן נמצא בעמק הירדן.  שם למדנו באולפן, כמובן למדנו עברית לאחר שהגענו כל אחד ואחד קיבל תפקיד אותי שלחו לעבוד בהורדת עגבניות בשדה ,  אני בשעות 4 לפנות בוקר הייתי צרכה לקום להוריד את העגבניות, מ4 ועד 10 בבוקר ולאחר זאת נתנו לנו גם תפקיד לעבוד המטבח. גרנו באוהלים כל שתי בנות קיבלו אוהל, היו גם משפחות מהקיבוץ שאימצו ילדים שבאו, יותר מאוחר אימצה אותי משפחה, הם לקחו אותי לדירה שלהם-משפחות שהיו וותיקות היו להם צריפים, אני הייתי נחשבת כבת מאומצת. בערבים נפגשו כל החברים בחד שתרבות ושם כולנו שרנו רקדנו וככה הכרנו אחד את השני יותר טוב . בקיבוץ מעגן  הכרתי חבר קיבוץ שקראו לו ישראל. כאשר הכרנו , מאוד התלוננתי להתעורר בבוקר להוריד עגבניות מן השדה, ישראל הציע לי לבוא לעבוד במחלבת תנובה הוא היה מנהל מחלבת תנובה דגניה א'. הוא לקח אותי עם עגלה ואמר בואי איתי לתנובה והכניס אותי למחלבה ועבדתי לא=ארוז את הגבינות והחמאה . כאשר הכרתי חודש ימים את ישראל הוא אמר לי בואי נתחתן.  לי ולבעלי לא היה טבעות, אישה ותיקה שעבדה במחלבה קנתה לנו טבעות נישואין. כל הזוגות קיבלו אוהל וזה היה הבית שלנו.קיבלנו מתנות מפת שולחן ואגרטל , מצאנו ארגז תפוזים ובו השתמשנו כשולחן שמנו על הארגז מפה ועליו את ההאגרטל. לאחר מכן בא גשם שוטף ורוח חזקה שהעיפה לנו את האוהל והאגרטל נשבר והמפה התלכלכה ונרטבה. בכיתי ואמרתי לישראל בעלי לאן אני אלך עכשיו?? בעלי אמר נלך שנינו לישון אצל אמי. סבתי גרה עם אמא של חנה סנש. אני ובעלי כבר לא יכולנו להיות בקיבוץ אז החלטנו לנסוע אל תל-אביב יצאנו שלושתינו ביחד לפנות בוקר , כדי שאף אחד לא ידע לקחנו טרמפים עד תל אביב לא היה לנו הכין לגור אבל בעלי עבד בתנובה אז שלפכות היה לנו קצת כסף לאוכל.

מלחמת העולם השנייה - הבריחה מצ'כסלובקיה

סבתא שולמית מספרת:

"כשאני ועדנה אחותי עזבנו את צ'כוסלובקיה  הייתי בת 14 ועדנה אחותי הייתה בת 13.

 ברחנו מצ'כוסלובקיה מהעיר שגרנו בה אושהורוד. העיר הזאת היא העיר שלקחו את ההורים שלנו ושל שאר היהודים שם למחנות השמדה. היו עוד שתי נשים שהיו איתי מלבד אחותי קראו לאחת רחל והשנייה רבקה אותם לקחו למחנה. אחותי ואני ברחנו משם , ברחנו לעיר אחרת לאיפה שהיה אפשרות להמשיך לנסוע הלאה. משמה הצטרפה אליי ואל אחותי עוד נערה בשם הרטה , היינו כל הזמן ביחד כל אורך הדרך. הגענו לעוד עיר שהיתה אפשרות לנסוע למקום אחר שם העיר הייתה כבושה על ידי ההונגרים לא יכולנו עוד להישאר בעיר הזאת עלינו על רכבת שנסעה לעיר הבירה של הונגריה ששמה בודפשט כאשר הגענו לשם הקהילה היהודית חיכתה לנו. למקום הזה עוד לא הגיעו גרמנים , הקהילה היהודית הודיעו לנו שהם מכניסים אותנו  למוסד דתי וכשהגענו למוסד הדתי שם היינו בפיקוח של מחנכת דתית. אנחנו היינו שם עד אשר הגיע מדריך מהתנועה הציונית והוא אמר לנו : ילדים הקשיבו היטב כאשר תרצו לצאת אך ורק עם טלאי צהוב אם לא היינו רוצים לצאת עם טלאי המחתרת הציונית דאגה להדפיס לכולנו ניירות נוצריות שנוכל להסתובב חופשיים עם ניירות נוצריות – כאילו אני נוצרייה.  המדריך הציוני אמר לנו : ילדים ניפגש בתחנת רכבת הסופית , שם הוא נתן לנו את הניירות הנוצריות ואמר לנו תלכו לעיירה לאיפה שיש רק תושבים נוצריים ותכנסו לאחד הבתים ותגידו למשפחה שאתם ברחתם מהרוסים ושינסו להשאיר אותכם ליום יומיים בביתם – הנוצרים פחדו מהרוסים ולא מהגרמנים. כאשר נכנסנו לאחד הבתים ביקשנו מהמשפחה שתרשה לנו להשאר יומיים עד אשר אנו נוכל לברוח. המשפחה הנוצרית הרשתה לנו להישאר ליומיים. אחרי יומיים אמרה : ילדים אני מאוד מצטערת אני לא יכולה לתת לכם עזרה כי המשפחה באה אלינו לחופש , היא הייתה נדיבה מאוד , הכינה לנו ארוחת בוקר ואמרה : ילדים תשמרו על עצמכם ונפרדנו לשלום. האמת שהמשפחה שהתארחנו אצלה ידעה שאנחנו יהודיות אבל היא ריחמה עלינו, היא גילתה שאנו בנות יהודיות כאשר חיפשה בתיקים ומצאה שמה פנקס ובו שמות עבריים. גיליתי שהיא יודעת שאנו יהודיות בגלל שאני לא הצלחתי להירדם בלילה ושמעתי את האיש והאישה מדברים האיש אמר לאישתו לבדוק בתיקינו אולי הם יהודיות , האישה בדקה וראתה את הפנקס. כאשר יצאנו מן הבית פגשנו שוב את המדריך הציוני והוא אמר לנו ילדים בואו איתי אל הרכבת. עלינו על הרכבת והגענו למקום מחבוא הרחק מהשטח של הונגריה. המדריך לקח אותנו למקום הנקרא בונקר מרתף השמש כמחתרת פרטיזנית . אנחנו היינו 20 בנות ובנים בייחד בתוך הבונקר, היו מפוזרים בונקרים בכל הערים. הבונקר הזה בנה איכר שהיה לו שם שדות והבית הזה היה למטרתנו – להציל אותנו. הירידה אל תוך הבנוקר הייתה דרך כניסה מתוך הארון, כשנכנסנו אל הרימו את רצפת הארון ושם היה מדרגות לרדת למעטה לבונקר. בלילה יצאנו עם המדריך לאימונים בנשק והמדריך לימד אותנו איך לירות. הבחורים היהודים הסתובבו בלבוש נאצי. ביום אחד תפסו אחד מהבחורים האלה הנאצים, אמרו לו : תגיד לי בבקשה איזה קבוצה אתה שיייך לנאצים, היהודי לא ידע מה לומר הנאצים תפסו אותו והכינסו אותו למרטף של מחנה הנאצים ואמרו לו : בוא אנחנו נראה אם אתה משלנו , כאשר הורידו לו את המכנסיים גילו שהוא יהודי. כשגילו שהוא יהודי חקרו אותו ואינו אותו שיגלה את כל הבונקרים והוא למעשה גילה את הכול , תפסו אותו והבילו אותו עם כלבים למקום הבונקרים. באו הנאצים לאחד הבונקרים- איפה שאנחנו היינו ואז אמרו לנו לצאת איימו עלינו אם לא נצא יהרגו אותנו הנאצים זרקו אל איברנו גז מדמיע ואז בקושי יצאנו החוצה! יצאנו , הורידו לנו אצ הבגדים וזרקו אותנו לשלג ,אחר-כך הביאו אוטו מסעה ואמרו לנו ללבוש בגדים . העמיסו אותנו לאוטו מסעה ולקחו אותנו לבית הסוהר. אותו בית סוהר שחנה סנש הייתה בו. אחרי חקירה ממשוכת הוציאו אותה להורג , אנחנו שמענו את היריות.

שולמית שטאובר ועדנה אחותה עם דודה שגידלה אותן מצולם בחצרם.

סיפור עלייה-לארץ ישראל

סבתא שולמית מספרת: 

שולמית בעבודה בקיבוץ מעגן.

"לאחר מלחמת העולם ה-2 הגיעו רכבות של פרות, שבו היינו – בתור ילדים. הביאו אותנו למחנה מעבר, ברומנייה. ברומניה חילקו אותנו לפי קבוצת נוער שם שהינו 9 חודשים. אני הייתי בקבוצת דרור הבונים. אחר כך העבירו אותנו למחנה מעבר באיטליה שם עברנו הכשרה נוספת (לקראת העליה) שהינו שם  כ8 חודשים לפני עלייתנו לארץ ישראל. עליתי ארצה בשנת 1946  עלינו באונייה, אנצו'סרני. בלב הים האנגלים תפסו אותנו ואז הגענו עד לחיפה ומשם הורידו אותנו האנגלים מהאונייה, העלו אותנו לאוטובוסים והעבירו אותנו למחנה עתלית - מחנה צבאי אנגלי למעשה כל העולים שהגיעו בתקופה שנת 46 ' הביאו אותם לשמה. אנחנו היינו שם 3 חודשים עד שאנשי הפלמ"ח באו לשחרר אותנו , שחררו אותנו בכך שגזרו את גדרות הטיל בחצות הלילה ומהר אמרו :"תעלו למעלה האוטובוס מחכה לכם". לקחו אותנו לקיבוץ, איפה שאנחנו היינו היה קיבוץ מעגן נמצא בעמק הירדן. במעגן היינו כעולים חדשים. שם למדנו באולפן, כמובן למדנו עברית לאחר שהגענו כל אחד ואחד קיבל תפקיד אותי שלחו לעבוד בהורדת עגבניות משדה , אבל אני בשעות 4 לפנות בורק הייתי צרכה לקום להוריד את העגבניות, מ4 ועד 10 בבוקר ואז נתנו לנו גם תפקיד לעבוד המטבח. גרנו באוהלים כל שתי בנות קיבלו אוהל, היו גם משפחות מהקיבוץ שאימצו ילדים שבאו, יותר מאוחר אימצה  אותי משפחה, הם לקחו אותי לדירה שלהם-משפחות שהיו וותיקות היו להם צריפים, אני הייתי נחשבת כבת מאומצת. בערבים נפגשו כל החברים בחד שתרבות ושם כולנו שרנו רקדנו וככה הכרנו אחד את השני יותר טוב".

שולמית וישראל-סיפור הכרות ונישואין

ספור הכרות ונישואין

סבי וסבתי בחופשה בתל אביב , 1947 סבתא בת 23

"אני באתי ארצה בשנת 1946 הגענו למחנה אנגלי אתלית. בבוא הזמן אנשי הנחליים ופלמח הוציאו אותנו מן המחנה והגענו לקיבוץ מעגן נמצא ליד הכנרת.הגענו לקיבוץ שם קיבלנו הדרכה כל אחד קיבל תפקיד עבודה. אני עבדתי בשדה בהורדת עגבניות. כמובן ב-4 לפנות בוקר יצאנו והיה קשה מאוד, שם הכרתי חבר קיבוץ שקראו לו ישראל. כאשר הכרנו , מאוד התלוננתי  להתעורר בבוש להוריד עגבניות מן השדה, ישראל הציכ לי לבוא לעבוד במחלבת תנובה הוא היה מנהל מחלבת תנובה דגניה א'. הוא לקח אותי עם עגלה ואמר בואי איתי לתנובה והכניס אותי למחלבה ועבדתי לא=ארוז את הגבינות והחמאה – זה היה ידני יום יום הלכנו ביחד וככה המשכתי לעבוד בתנובה. כאשר הכרתי חודש ימים את ישראל הוא אמר לי בואי נתחתן. אבל הוא חיכה לדבר עם אמו כאשר הגיע אמו מזכיר הקיבוץ אמר : בנות מי שרוצה להתחתן , מחר אתן מוזמנות לרב ולגשת לבית הכנסת . כל הבנות הגיעו והרב קידש אותנו. לי ולבעלי לא היה טבעות, אישה ותיקה שעבדה במחלבה קנתה לנו טבעות נישואין. הקיבוץ עשה לכולם מסיבה ערב זה עשו לכול הזוגות מסיבה כמובן לילה לאחר המסיבה כל הזוגות קיבלו אוהל וזה היה הבית שלנו. קיבלנו מתנות מפת שולחן ואגרטל , מצאנו ארגז תפוזים ובו השתמשנו כשולחן שמנו על הארגז מפה ועליו את ההאגרטל. לאחר מכן בא גשם שוטף ורוח חזקה שהעיפה לנו את האוהל והאגרטל נשבר והמפה התלכלכה ונרטבה. בכיתי ואמרתי לישראל בעלי לאן אני אלך עכשיו ?? בעלי אמר נלך שנינו לישון אצל אמי. סבתי גרה עם אמא של חנה סנש.  אני ובעלי כבר לא יכולנו להיות בקיבוץ אז החלטנו לנסוע אל תל-אביב יצאנו שלושתינו ביחד לפנות בוקר , כדי שאף אחד לא ידע  לקחנו טרמפים עד תל אביב לא היה לנו הכין לגור אבל בעלי עבד בתנובה אז שלפכות היה לנו קצת כסף לאוכל".

סבי וסבתי בבריתה של אחותי,2007.

סבי וסבתי לאחר שעזבו את הקיבוץ

החיים אחרי החתונה ועד היום...

לאחר שסבתי עלתה אל ארץ ישראל, החלה לעבוד שם. וכעבור כמה זמן פגשה את סבי ולאחר חודש הם התחנתנו.סבי וסבתי גרו באוהל. סבי וסבתי עברו לתל אביב ללא פרוטה ככל,הם ריהטו את הדירה ע"יקניות בתשלומים.את שרה בתה של שולמית יולדת  בהדסה יולדות, לאחר מכן המקום שהתאים להם לגור מבחינה כספית הוא בני-ברק גרנו בחדר בתוך דירה בבני-ברק. ב1953 נולד להם בן הנקרא בועז. אנחנו עוזבים את הדירה ועברים לדירה דולה יותר ברמת-גן. כעבור כמה שנים שרה נהייתה חיילת גומרת טירונות במחנה 80 בסיום הטירונות שרה הופנתה לחטיבת שריון, כך גם בועז מתגייס לתיכון וגיוס לצבא.

סבא ישראל המשיך לעבוד בתנובה והגיע לארצות הברית מטעם תנובה, שם ראה מוצר הנקרא בישראל כיום קוטג', סבא שלי לקח את הקוטג' לישראל ושינה אותו-שיפר אותו וכך הגיע בקוטג' הישראלי שאנחנו מכירים. סבא סיפר : "אני זוכר שאמרו לי פעם : זו גבינה מקולקת, יש בה גושים !".

סבא ישראל, תמונה מכתבה עליו.